מלחמת השבת בין התורה למשפחה
פורסם בכתב העת דעות (גיליון 76) בהוצאת נאמני תורה ועבודה
השבת והשלום כרוכים זה בזה במסורת היהודית מאז ומעולם. משעה שדולקים נרות השבת המשרים שלום בית והאנשים מברכים זה את זה בברכת שבת שלום', דומה כי מלחמת החיים מסתיימת, או לפחות יוצאת להפסקת אש של יממה. הפסקת מלחמת החיים הזו אופפת את כל ההוויה האנושית הדתית: היחס אל האוכל ואל שאר תאוות הגוף הופך מיחס של נגעי הבשר ליחס של 'עונג שבת'; המירוץ ממקום למקום מתחלף בישיבה נינוחה בבית, והדיבור המהיר והתכליתי מפנה את מקומו לשיחה מתונה ומקרבת.
אולם התיאור האידילי של השבת - כפי שהוא מופיע בספרי הפסיקה, המנהג וההגות מימי רבותינו הראשונים ועד אחרוני זמננו - נותר לעתים תיאור ציורי בלבד. בפועל, השבת הופכת לזירת מלחמה נוספת המתחוללת בבית המשפחתי ובלבבות יושביו. במקרים מסוימים נדמה שהשבת לא משרה שלום, אלא מחדדת ומדגישה את הלבטים שבהם שרוי האדם הדתי בעולם המודרני.
אני מבקש למקד את הדיון באדם הדתי שחייו בעיר ומלאכתו בעיר, שמפתח קריירה הכרוכה בלימודים אקדמיים ובשעות עבודה מאומצות, המתרבות עם השנים ועם הקידום בדרגות הניהול. אדם זה מבקש לקיים זוגיות בריאה וחיי משפחה מלאי קודש; הוא מעוניין להקים משפחה, לרוב גדולה מן המשפחה הממוצעת בעולם המערבי, ולהטמיע בה ערכים חינוכיים מסוימים. האישה הדתייה מבקשת גם היא לשלב בין העולמות, תוך כדי חופשות לידה ותקופות היריון והנקה, בעולם של תקרות זכוכית ונורמות מגדריות. שניהם נאלצים במהלך חיי החול להכיל עולמות מנוגדים, בלהטוטנות נפשית חריפה. שניהם מחויבים למערכת חוקים הלכתית, הדורשת הקדשת זמן לתפילה ולתורה, ולצד זאת שניהם מעורים בעולם התרבותי החילוני, המצריך התמחות מקצועית ומעורבות בדעת עם הבריות.
כשמגיעה השבת, האדם הדתי ניצב בפני הזדמנות להשלים את הפערים שנוצרו במהלך השבוע. אך הפערים הללו מתקיימים בשני תחומים שלעתים סותרים זה את זה. המשפחה תובעת את שלה, הילדים מחפשים להיפגש שוב עם הוריהם שנעדרו מן הבית, בן הזוג מבקש לזכות לשעות של קרבה שלא תמיד התאפשרו במהלך השבוע, ובני הבית מוצאים הזדמנות להתכנס פנימה, לשיחה משותפת ולחוויות מקרבות. מאידך גיסא, גם הנפש מבקשת להרוות את צימאונה: התפילות בשבת יכולות להיות ארוכות יותר, האפשרויות ללימוד תורה משמעותי זמינות, והאיסורים ההלכתיים יוצרים מרחב רוחני גדול יותר. האדם מבקש למלא את שני החללים הללו, אך אז הוא נתקל במלחמה פנימית - מה קודם למה, מה חשוב ממה, מה בא על חשבון מה. אם ילך לשיעור, הרי שיצטרך לגדוע את המשחק הסוער עם ילדיו; אם היא תבחר לטייל עם בן זוגה, הרי שהיא תיאלץ להיעדר מהשיעור הקהילתי בשבת אחרי הצהריים[a1] .
בכל שבת בשעות אחר הצהריים אני מעביר שיעור בבית הכנסת השכונתי. בדקות הספורות שבהן אני הולך מביתי אל בית הכנסת, אני נתקל בדילמה הזו על כל צעד ושעל. ילדיי הקטנים יודעים שברגע שאני לובש את החליפה, המשחק המשותף שלנו נקטע לטובת שיעור תורה. בדרכי לשיעור אני פוגש את השכן הדתי מהבניין ממול, כשהוא הולך עם בנו למשחק כדורסל בגופיית משחק. בכניסה לבית הכנסת אני רואה בני זוג הנפרדים זה מזה ומתאמים את שעת המפגש לאחריו. בכל הדילמות הללו עומדים הבית והספר זה מול זה, וההכרעות שונות: יש המכריעים לטובת בית הכנסת ובית המדרש, בדף היומי בשעות הבוקר במקום הקפה עם בן או בת הזוג, ובשיעורי הצהריים על חשבון המשחק עם הילדים. אחרים מגיעים לבית הכנסת רק בזמני התפילות, וגם אז באיחורים מופלגים וביציאות מוקדמות מן התפילה. לעתים ההכרעות הללו מאפיינות קהילות, ומשפיעות על ההחלטה לאיזו קהילה להצטרף ומהו חוג החברים שכדאי להשתייך אליו כדי לנצל את יום השבת. שני הטיפוסים הללו, אף על פי שהם חולקים שיוך חברתי מסוים, יכולים שלא להיפגש כלל במהלך השבת. אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מהי השבת שלך.
החיים במציאות המודרנית הפכו לתובעניים יותר ויותר - אין בהם שעות מובהקות של התחלה וסוף, ומגבלות של מקום לא חלות עליהם. החיים הללו פוגעים במעגלים החברתיים בעוצמה רבה. הם מפרידים בין הורים לילדיהם, הם מצמצמים את שעות השיחה והשהייה של בני הזוג יחד, הם חודרים לחדרי השינה ולסלון המשפחתי. הרשתות החברתיות והתרבות התקשורתית משנות את אופן החברות בצורה רדיקלית. הקשר הבין-אישי הופך להיות קשר בין פרופילים בפייסבוק, והשיחה הסלנגית מפנה את מקומה לחילופי אימוג'ים בשיחות צ'אט.
מול העוצמה הזו עומדת השבת ואיסוריה כמעט כחייל ללא תחמושת. יש כאלו שמכריעים, במזיד או בשוגג, לטובת החוויה החברתית. איסורי השבת, בפרט כאלו שהמקור שלהם איננו מובהק, קורסים אל מול הצורך בקשר אישי שנחסך בימות החול. אינני יודע מהם ממדי התופעה - אם היא ראויה בכלל להיקרא תופעה - של משפחות המבלות את צהרי השבת במשחקי כדור במגרש הקרוב או אפילו בשחייה (מעורבת?) בבריכה השכונתית, או של רווקים המבלים את לילות השבת בחילופי הודעות בטלפון הסלולרי עם חברים, אבל המקרים הללו מעידים על גודלה של הדילמה.
אנשים אלו, הרואים את עצמם כדתיים וכשייכים לעולם הדתי וערכיו, בוחרים להכריע לטובתו של מילוי החלל החברתי על חשבון איסורי השבת. זאת בפרט במקומות שבהם האיסורים אינם מהתורה, ויש מקום לדון בהגדרתם ההלכתית המדויקת.
מן העבר השני, מזה מספר שנים מוביל הרב אליעזר מלמד יוזמה של לימוד שש שעות תורה בשבת. היוזמה הזו, שנשענת על מקורות קדומים העוסקים בחובת הנוכחות בדרשת הרב בשבת ובייעוד השבת כיום של עיסוק בתורה, היא ניסיון למשוך את החבל לצד השני. מן התגובות שאני שומע ביחס ליוזמה הזו, ניכר שהיא מפלסת את דרכה במציאות שבה מספר שעות הלימוד בציבור הדתי-לאומי רחוק מאוד משש שעות. לראשונה, יוזמה תורנית מוצאת את דרכה לשטחי הפרסום בעיתונות המגזרית ולמיזם של אירוח בשבת ביישוב הר ברכה, שם מיושם המודל הזה ומומחש לאורחים שמגיעים מהערים הגדולות. יש כאן ניסיון לתת מענה למצוקה גדולה של ציבור דתי הולך וגובר - בוגרי ישיבות ומדרשות המבקשים לשוב ללימוד תורה משמעותי ומעמיק ביום היחיד שבו טרדות החול לא מעיקות. אך מצד שני, ברור שיוזמה כזו באה על חשבון יסודות אחרים המאפיינים את השבת - כיום משפחתי, זוגי, הורי וחברתי. כיצד בשבת חורפית יוכל אדם ללמוד תורה במשך שש שעות, ובה בעת ליצור שיח משמעותי עם ילדיו או עם שכניו? היוזמים ככל הנראה מודעים להשלכות של שעות לימוד ממושכות על השהייה בחיק המשפחה, ודואגים להציג בפרסום הצעות ללימוד משותף של בני זוג ושל הורים עם ילדים.
כפי שציינתי במהלך דבריי, אני - כרב קהילה תורנית עירונית - נתקל בדילמות הללו מדי שבת בשבתו, ומנסה למצוא להן פתרון. דומני שגם אם פתרון מלא לא מצוי בידיי, הרי שאני וקהילתי פוסעים בתחילתו של כיוון דרך לשילוב מלא בין היסודות המנוגדים הללו.
ראשית, יש להכיר בקונפליקט ולחולל תהליך של חשיבה - בין האדם לעצמו, בקרב בני הבית ובמרחב הקהילתי. השבת לא יכולה להיות עוד יום של מנוחה, והטרחה למענה לא מסתכמת בהכנת המאכלים האהובים. מי שרוצה להפוך את השבת שלו למקור של השראה ולא רק לעיר מקלט צריך להגיע אליה באופן מושכל. החשיבה על השבת צריכה להתרחש במהלך ימי החול, כשהיד מונחת על הדופק כל העת. שבת של זוג צעיר לא יכולה להיראות כמו שבת של זוג המטופל בילדים קטנים או כמו שבת של זוג בתקופת הפנסיה.
המודל הקהילתי שיישמנו בקהילתנו מציע מגוון של שיעורים בזמנים שונים, המותאמים לאוכלוסיות שונות. שיעורים לילדות ולילדים, לנערים ולנערות בתיכון, שיעורי בוקר מוקדמים ושיעורים אחר הצהריים, שיעורי הלכה קצרים ושיעורי גמרא ארוכים. המגוון הזה מאפשר לכל משפחה ולכל אדם לתכנן את השבת שלהם באופן שבו השילוב בין הבית ובין בית המדרש מתאפשר. הקהילה פורסת בפני המשפחה מגוון של פעילויות תורניות, ומאפשרת לכל משפחה לשלב בין העולמות בצורה המתאימה לה. אכן, במבט על לוח המודעות של הקהילה רואים עומס של שיעורים משעה חמש אחר הצהריים ועד אחת עשרה בלילה, אך למעשה מדובר במגוון אפשרויות שהקהילה מציעה לחבריה, בלי שיפוטיות ובלי שעוני עצר או רשימות נוכחות. כל משפחה בוחרת את המודל המתאים לה, כל אחד מבני הזוג מוצא את המקום שלו, וכל חתך גיל מקבל הזדמנות ליטול חלק. בנוסף, הקהילה מתייחסת לסוף השבוע כולו, ולא רק לשבת: מסגרות של לימוד בימי שישי בבוקר ובמוצאי שבת מאפשרות לפנות זמן לשהייה משפחתית בשבת, מבלי לפגום בהתעלות הרוחנית.
בהקשר הזה, השינויים במעמד האישה ובהנהגות הבית ההולכים ומשפיעים על צביון הבתים הופכים גם הם לגורם משמעותי במלחמת השבת. בקרב יותר ויותר משפחות, בוקר יום השבת מתחלק באופן שבו הגבר מתפלל במניין מוקדם, ומחליף את אשתו בטיפול בילדים כשהיא מתפללת במניין המאוחר. כך גם בתחום לימוד התורה: נשים רבות יוצאות ללימוד תורה במגוון סגנונות – שיעורי גמרא והלכה, שיעורי מחשבה והרצאות למדניות. העובדה הזו מציבה גורמים נוספים במשוואה של התורה והמשפחה ושל חלוקת הזמן של ההורים עם ילדיהם ועם בני זוגם.
לכן, בנוסף לגיוון, מסגרות הלימוד פתוחות תמיד לגברים ולנשים, ויוצרות שילובים שלא קיימים בקהילות אחרות, כמו נשים שהולכות לשיעור גמרא אחר הצהריים או אבות הלומדים עם בנותיהם בלימוד 'הורים וילדים' (ולא 'אבות ובנים'). על בסיס המודל הזה צריכה כל משפחה לבחון את התנהלותה לקראת השבת ובמהלכה. אישה צעירה שמצאה את עצמה לבד בשבתות, כשבעלה עובר משיעור לשיעור, החליטה בעצתי להקדיש את ימי שישי לבילוי זוגי ולהמיר את הלחץ לפני שבת בקניית אוכל מוכן. זו עצה שנשמעת כמעט מובנת מאליה, אבל הרחבת גבולות השבת לסוף השבוע התבררה כפתרון מחוץ לקופסה.
כאן עולה נקודה חשובה בשיח הציבורי על אודות השבת. השיח הזה, שבמשך שנים היה עסוק בסוגיות דת ומדינה, בעקרונות ליבה ובשאלות ציבוריות, מתחיל להפנות את מבטו לאדם הפרטי וללבטיה של המשפחה הקטנה, בקומה גבוהה במגדל בעיר הגדולה. השאלות של היחס להלכה ומקומה בחיינו האישיים הולכות וגוברות ויש לתת עליהם את הדעת, אולי לפני הדיונים על גיור או על סירוב פקודה. בנקודה הזו, השבת היא רגע השיא של השאלות הללו. אפשר להתפלפל ללא קץ על שחייה בבריכה או על שליחת מסרונים בשבת, אך ייתכן שעדיף לנתב את הדיון הדתי להכרעה מאוזנת יותר של החוויה החברתית והרוחנית; לראות באתגרים הללו את הביטוי למתח העצום שהאדם הדתי חי בו, כאשר הוא מנסה לשלב בין סלון הבית לבין בית המדרש. יש להכיר במתח ולמצוא דרך להפיג אותו, באמצעות יצירה של מרחב תורני רציני ועידוד רבנות ולימוד בקהילה העירונית, שיתנהלו תוך קשב לצורכי המשפחה הדתית ולעולם התרבותי שהיא פועלת בתוכו.
על כן, כחלופה למאמצים ולחשיבה על אודות השבת במרחב הציבורי, התלויים במאבקי כוח פוליטיים ותקועים בשלבים של כתיבת אמנות והצעות חוק, אני מבקש לעורר חשיבה על השבת במרחב הפרטי. הבדיחה אומרת שאחת השאלות הגנריות בפגישות לפני חתונה היא "כיצד אתה רואה את שולחן השבת שלך?", אבל נדמה שאחרי החתונה, השאלה הזו אכן מתעוררת, ויש להתייחס אליה ברצינות. השבת צריכה לתת מקום לכל בני הבית; שיעורי התורה והתפילות צריכים להיבנות באופן שייתן מענה תורני הולם ומערכת זמנים מתאימה.
הבחירה במשפחה ובבית לא חייבת לבוא על חשבון ההתעלות הרוחנית, בוודאי שלא על חשבון שמירת שבת - קלה כבחמורה. אולם במקביל, מסגרות התפילה ולימוד התורה צריכות לאפשר חלוקת זמן והתעלות רוחנית. מדובר בתהליך מחשבתי ומושקע, אבל יום שלמענו טורחים כל כך הרבה וזוכרים אותו בכל הזדמנות - כדאי שנחשוב עליו גם בהיבט הזה.
